המקווה נסגר

לשבחו ייאמר שרישומיו היו מדויקים לחלוטין.

צילום אילוסטרציה

ג' היה בחור חמד, מבחירי ישיבתו הנודעת בירושלים עיה"ק.

כבחור חסידי הקפיד על טבילה במקווה מידי בוקר קודם תפילת שחרית, אלא שמפאת סדר יומו ה'גמיש', הוא לא תמיד התפלל בשעה זהה. מה שגרם שיפקוד בתי כנסת רבים, ובהתאמה, גם מקוואות אחדים…

מכיוון שהפרוטה לא תמיד הייתה מצויה בכיסו, פיתח לו 'פנקס' אישי קטן עם רשימת חובות למקוואות. הוא קיווה בכל ליבו כי ביום מן הימים ישלם את כל חובותיו.

כעבור 4 שנות לימוד בישיבה גדולה, זכה להקים את ביתו בשעטומ"צ, ובעצם יום החופה קיבל עליו בהחלטה גמורה, כי עוד בתוך ימי השבע ברכות, יעשה סבב קטן בירושלים וישלם לכל המקוואות את חובותיו, באמצעות כספי המתנות שקיבל בחתונה.

אומר ועושה. הוא עלה לירושלים ונדד ממקווה למקווה כדי לשלם. לשבחו ייאמר שרישומיו היו מדויקים לחלוטין. אך כל זה לא עזר לו, כשהגיע לשערי המקווה באחת השכונות, ופתק מקולף למחצה הודיע לו ביבושת כי המקווה נסגר. שערי המקום היו נעולים וניכר היה כי האתר כבר אינו פעיל.

הוא לא אמר נואש. נזכר ברגע אחד בגבאי הישיש של בית הכנסת הקטן, ובתום בירורים אחדים,  ניצב על פתח ביתו בשכונת נחלאות. לקול נקישותיו הופיע הגבאי הישיש במלוא הדרו, אך למשמע בקשתו, פרש הגבאי זרועותיו לצדדים: יונגרמאן (אברך) אני לא יכול לעזור לך. בית הכנסת כבר לו פעיל, וכמוהו גם המקווה. העמותה שעליה רשום המקום, גם היא פורקה. המקום היחיד שאתה יכול לשים את הכסף שלך זה על הראש שלי, אבל אני מאמין שלא לזה אתה מתכוון…

האברך הצעיר עזב בפחי נפש, אך בערב יום כיפור תשפ"א, זכה להשיב את החוב האבוד באמצעות קרן "נקי כפיים".