הפתרון ההלכתי המכונה “נקי כפיים”, פועל ב-6 שלבים פשוטים: א. מפקידים את סכום החוב בקרן “נקי כפיים” ב. במידה וההפקדה התבצעה בהעברה או כרטיס אשראי, רבני הקרן מזכים לטובת המפקיד כסף מזומן בשיעור זהה להפקדתו, ולאחר מכן מקנים את הכסף במלואו ובשלמותו לבעל החוב בכל מקום שהוא. ג. הכסף מופקד בגמ”ח המלווה את הכסף ע”פ תקנון “נקי כפיים” שדורש את אחריות הגמ”ח לשלמות הכסף עד שיבוא אליהו וכן הוכחת "אפס חובות אבודים" במשך 5 שנים ד. זכויות ההלוואה נזקפות לבעל הממון, ומכוח זאת חל הקנין עבורו מדין ‘זכין לאדם שלא בפניו’ ה. הכסף מונח עד שיבוא אליהו ויוחזר פיזית לבעל הממון ו. החייב מתנקה באופן מידי מכל חובותיו.

קרן "נקי כפיים" מיועדת ביסודה עבור אנשים היודעים שחייבים כסף לאדם, מוסד, גוף עסקי או ציבור, ומכל סיבה שהיא אינם מסוגלים לאתר או להשיג את בעל הממון. לדוגמה: אדם שזוכר שהשתתף בנסיעה מבלי לשלם אך אינו זוכר מתי אירע הדבר והיכן; זוכר שנכנס למקווה בכוונה לשלם בפעם אחרת ולא עשה זאת ואינו זוכר באיזה מקווה; מכר מוצר פגום בחנותו ואינו יכול למצוא את הרוכשים; הזיק חפץ ואינו יודע מי בעליו וכדו'. אמנם, לצד זאת קיימים עוד שני אופנים בהם מועילה הקרן להינצל מאיסור. א – ספק חייב: אדם היודע את זהות המלווה, הניזוק או הנגזל, אולם על פי הלכה פטור מלשלם מספק אף לצאת ידי שמים. לדוגמא: הבחין בנזק שנעשה לחבירו אך מסופק אם הוא עשה זאת. על פי הלכה פטור מלשלם כיוון שהמוציא מחבירו עליו הראיה. הפטור הינו אף בדיני שמים כנפסק בשו"ע (חו"מ סי' עה סעיפים ט-י). למרות זאת, אם הנזק אכן נעשה על ידו, הרי הוא 'מזיק בשוגג' ומחזיק בידו ממון חבירו. (הענקת הכסף לניזוק גם היא אינה פיתרון, שכן גם הניזוק לא ירצה להחזיק ברשותו ממון שמספק אינו שלו). באופן זה עצת הקרן מועילה לנקות את המזיק מכל חשש איסור, וכן משאירה את מלוא הבעלות וזכויות מצוות הלוואה של הכסף ברשותו – על הצד שלא הוא היה המזיק. ראוי לציין כי למרות שבאופן כללי, הפקדה בקרן "נקי כפיים" לא נחשבת זכות למלווה במידה והינו ניתן להשגה, במקרה דנן הדבר נחשב לו לזכות גמורה, היות ואינו יכול להוציא את הממון לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. ב – שומר אבידה: אדם שמצא חפץ באופן שהדין הוא "יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו" וחובת השמירה עליו מדין "שומר אבידה", יכול להשתמש בעצת "נקי כפיים" כדי להשיב את שווי החפץ לבעל החפץ בכל מקום שהוא, ובכך לקיים מצוות "השבת אבידה" כהלכתה ולהיפטר מחיובי השמירה על החפץ האבוד.

מפורש בפרטי התוכנית, כי בשלב ראשון (קודם הקניית כספי ההפקדה לטובת המלווים) יקנו דייני "נקי כפיים" כסף מזומן לטובת המפקידים בקנין הגבהה או אגב קרקע, ורק לאחר מכן יקנו את הכסף למלווה או לנגזל. הסיבה הינה, כי במקרה שההפקדה התבצעה בכרטיס אשראי או בצ'קים, הרי הכסף מוגדר "כאינו ברשות" וממילא לא ניתן להקנותו. כדי שההקניה תוכל להתבצע, על המפקיד לזכות בממון פיזי, אותו ניתן יהיה להקנות בדרכי הקנין המתאימים לבעל הממון האמיתי בכל מקום שהוא. יצוין כי למרות שככל המדובר בהלוואות, הרי שניתן לקיים פירעון חוב גם באמצעות הקניית הממון הפיזי ישירות למלווה (מבלי לזכותו קודם למפקיד), מכל מקום, בנוגע להשבת גזילה, שם נדרש קיום מצוות השבה, יש צורך בממון פיזי השייך בפועל לגזלן בעת קיום ההשבה.

קי"ל בשו"ע (חו"מ שנה סעי' א) שקיום מצוות השבה בגזילה הינו רק באופן שההשבה היא מדעת בעלים, והיינו שידעו הבעלים שהחפץ הושב לרשותם. לאור זאת נשאלת השאלה: כיצד פועלת ההשבה על ידי קרן "נקי כפיים" אם הבעלים אינם מודעים לכך שהכסף הושב אליהם? ברם, הכרעת הפוסקים נשענת על דברי הסמ"ע (שם סק"א) בביאור הטעם דבעינן דעת בעלים, שהוא כדי שיוכלו הבעלים לשומרו כראוי, וממילא כי באופן דידן שהבעלים אינם זקוקים לשמור הממון שכן הקרן או הגמ"ח עושים זאת עבורם, הרי הדבר נחשב כהשבה מדעת בעלים ופועל ללא פקפוק גם בהשבת גזילה.

פסק בנתיה"מ (סי' קד סק"א) דגם באם אין המלווה או הנגזל תובעים החייב, יש עליו חיוב להשיב החוב או הגזל לבעליהם. העירו הפוסקים, דגם מה שכתב בקצוה"ח (שם סק"ב) דליכא חיוב בלי תביעה, הנה זהו דווקא לענין קדימה דמיירי מזה, שמחויב להחזיר קודם לבעל התביעה, אך חיוב השבה איכא גם למי שאינו תובעו. גם בדעת השלטי גיבורים (הובא בש”ך סי’ רלב) דליכא חיוב בלא תביעה, העירו הפסוקים דהוא רק מדין מחילה, והיינו שמכוח ממה שאינו תובעו מוכח שמחל, אך באופן דאין המלווה מכיר או מוצא לבעל חובו, דבכהאי גוונא ליכא להוכיח שמחל ממה שאינו תובעו, הרי החיוב גם בלא תביעה.

למרות שקנין זה הנעשה לטובת המלווה על ידי דייני קרן "נקי כפיים" אינו כשאר קניינים, שהרי אינו מבורר מיהו הקונה, הנה נתבאר במנחת חינוך (מצוה שנ”ז סקט”ו, מצוה שצ”ב סק”ט) שהרוצה ליתן חרמי כהנים ופדיון הבן לכהן מיוחס ואינו יודע מיהו כהן מיוחס, יזכה הכסף לכהן מיוחס בכל מקום שהוא, שהרי בוודאי ישנו בעולם כהן מיוחס, ויזכה בו הכהן ויקיים בזה מצוות נתינה. מכאן הכריעו הפוסקים שניתן לזכות כסף גם לאדם לא ידוע, כאשר הכסף מוקנה לו עכ"פ ככל דרכי הקניינים. גדולי הפוסקים העירו עוד, כי למרות שבספר "אמרי בינה" (דיני פדיון הבן סוף סי’ ח’) קורא תגר על מנהג אנשי ירושלים שהיה האב פודה את בנו בפני כמה כהנים ואומר להם "הריני פודה אצל מי מכם שהוא כהן מיוחס" והכוהנים חולקים בממון, שאין יוצאים בזה חובת פדיון כיוון שאין הכהן האמיתי יכול לשלוט בממון, הנה זהו דווקא במנהג אנשי ירושלים שבפועל השליטו כהן אחר בכסף המגיע לכהן המיוחס, אך בנידון דידן שעכ"פ זכויות מצוות הלוואה הן של בעל הממון האמיתי בלבד, וכן בעלי הגמ"ח שומרים הממון עבור בעל הממון האמיתי ולא עוד, גם בעל ה"אמרי בינה" יסכים בשופי כי פועל הקנין כדת וכדין.

ראוי לציין, את שראו הפוסקים לנחוץ להבהיר, כי אין הנידון דידן דומה למה שכתב בנתיה"מ (סי’ רנו סק”א) ששתוקי שאין ידוע מי יורשיו נחשבים נכסיו להפקר מחמת שאין בעלותו מבוררת, שכו זהו דווקא כשאין אדם המחזיק ושומר את הנכס עבורו בכל מקום שהוא ויכול כל אחד לבוא וליטול באין מוחה, אך כשהכסף שמור עבור אותו אדם לא ידוע בלבד וגם מרוויח כל שעה מכך שהממון שלו על ידי שמצוות ההלוואה נזקפים לזכותו, בוודאי בעלותו שרירה וקיימת וההשבה הינה השבה מעליא.

יש לדון האם נאמן המפקיד לבוא ולומר שנזכר למי חייב ולבקש בחזרה המעות, אחר שכבר זכו דייני הקרן עבור בעלי הממון בכל מקום שהוא. כמו כן יש לדון באופן שטוען שנזכר שכל ספיקו היה לשווא ואינו חייב כלום, האם בידו להוציא הכסף למרות שכבר זכו דייני הקרן עבור בעלי הממון. ברם נראה פשוט, שאם מתנה בתנאי גמור שמזכה המעות על ידי הנהלת הקרן רק בתנאי שלא ייזכר למי חייב, ובאם יזכר למי חייב יתברר למפרע שמעולם לא זיכה אותו על ידי הנהלת הקרן, שפיר יוכל לטעון שנזכר למי חייב ולתבוע הממון בחזרה. לאור זאת הוספנו בתקנון "נקי כפיים" כי כל הקנאה היא בתנאי שלא ייזכר למי חייב או שלא יזכר שאינו חייב כלום.

על ידי הרבנים שליט"א הועלתה טענה, דלכאורה יוכל כל לווה מגמ"ח המחזיק במעות "נקי כפיים", לטעון כי בריא לו שאחד המפקידים בקרן חייב לו כסף, ומשכך אינו חייב להשיב ההלוואה, שכן קופת הגמ"ח מחזיקה בעצם ממון 'שלו'. והיות שהלווה מוחזק בכסף וטוען בריא, ומאידך קופת הגמ"ח אינה מוחזקת וגם טוענת שמא כיוון שאינה יודעת מי הם בעלי הממון האמיתי, לא יחויב הלווה לשיב כספו לגמ"ח. ברם – העלו הרבנים להלכה – אין טענה זו פוטרת את הלווה מגמ"ח הפועל על פי תקנון "קרן נקי כפיים", שכן מבואר בשו"ע (חו"מ סימן ע"ה ש"ך סקכ"ב) שאם חייב כסף לחבירו וגם חבירו חייב לו, אינו יכול לטעון שמחזיק כסף זה עבור חוב חבירו, אלא כשיש לו מיגו דאי בעי אמר פרעתי, ובנידון דידן שתקנון "קרן נקי כפיים" דורש מהגמחי"ם לציין בטפסי ההלוואה שהלווה מתחייב שלא יוכל לטעון פרעתי אלא בהוכחה בלבד, הרי הלווה בגמ"ח מוותר מראש על כל טענה מסוג זה. לרווחא דמילתא תקון נוסח טפסי ההלוואה של קופות הגמ"ח בלשון זה: "הלווה מתחייב שאינו נאמן לומר שהכסף שקיבל בהלוואה היה שייך לו, וכן אינו נאמן לומר שבגמ"ח יש כסף שאחד חייב לתת לו".

בגמרא גיטין (י"ד ע"א) ובשו"ע (חו"מ סי' קכה סעי' א) מבואר שלווה שזיכה את מעות החוב למלווה על ידי אחר, אזי אם הלוה רוצה לחזור וליטלו מהשליח אינו יכול שכבר זכה בה המלוה, ומכל מקום הלווה חייב עדיין באחריות המעות עד שיגיע ליד המלווה עצמו. הדברים טעונים ביאור כמובן, כיוון שהם נראים כסותרים. ממה נפשך, אם המלווה זכה בכסף לא יהיה הלווה חייב באחריותו, ואם חייב באחריות, יוכל לחזור בו עכ"פ. ומצאנו באחרונים כמה ביאורים בזה: דעת כמה אחרונים (עי' גרנ"ט גיטין סי' עב, ועי' לשון הרשב"א גיטין שם) דמאחר שכל ההקנאה היא מטעם זכין לאדם שלא בפניו, א"כ היינו רק בתנאי שיבואו המעות אח"כ ליד המלווה, אבל אם נאבדו בדרך, הרי איגלאי מילתא למפרע שלא היה זה זכות עבורו וממילא לא קנה אותם כלל. בדרך נוסף ביארו האחרונים (עי' לשון הרא"ש גיטין שם, ועי' שעורי ר' שמואל גיטין אות רנז), שיש לחלק בין צד המלווה לצד הלווה, דמצד הלווה הוי קנין גמור שכבר שנגמר מעשה ההקנאה שלו ולכן אינו יכול לחזור, אך מצד המלווה עדיין לא נגמר הקנין ולכן חייב הלווה באחריותו, עי"ש. בדרך ג' ביארו על פי יסוד דברי הר"ן (גיטין ה' ע"ב, ועי' גם לשון הריטב"א) שכל מה שנחשב זכות למלווה היינו רק על צד שיתחייב הלווה באחריות, ונמצא שאם לא מתחייב באחריות לא קנה כלל. והנה לפי ג' דרכים אלו יש לומר שכל זה הוא רק באופן שבאמת אין למלווה שום זכות כל עוד אין המעות באים לידיו, אך בנידון דידן שעושים בממון מעשה צדקה לזכות המלווה קודם שמגיע הממון לידיו, בוודאי הוה זכות גמורה עבורו וזוכה תיכף מדין "זכין לאדם שלא בפניו" ונפטר הלווה מאחריות אונסין. בנוסף לכך, יש לציין את דברי הש"ך (חו"מ סימן עד סק"ט) שאם המלווה אינו כאן והלווה מבקש לפרוע חובו ולהציל עצמו מאחריות, יכול ליתן המעות על יד בי"ד או על יד נאמן בי"ד ושכן היה המנהג במדינותיהם, ובזה שפיר נפטר מאחריות. והנה "קרן נקי כפיים" וכן הגמחי"ם הפועלים על פי "תקנון נקי כפיים" נחשבים לכל הדעות נאמן בי"ד או בי"ד עצמו והוה השבה מעליא בלא חיוב אונסין. אמנם, לרווחא דמילתא הוחלט ע"י הנהלת הקרן, כי כל גמ"ח שיקבל מכספי 'קרן נקי כפיים', תקבל עליה קופת ההון העצמי של הגמ"ח אחריות אונסין גמורה על הכסף, כך שבאם לאחר יארע אונס, יהיו המלווה, הנגזל או הניזוק, מובטחים בכספם. כמו כן הוסיפו לרווחא דמילתא, שכדי שתהיה ההקנאה זכות גמורה למלווה, יתחייב הלווה שבאם יחול פיחות במטבעות, יישא הלווה באחריות הפער שנוצר ביחס לתקופת ההשבה בפועל.

מפורש בתקנון, שאם הלווה חייב כסף למספר אנשים, יתחלק הכסף על פי דיני הקדימה המפורשים בשו"ע סי' קד. והנה אף שמפורש בשו"ע (שם) כי במלוה על פה אין דיני קדימה ויכול בעל החוב לתת הכסף למי שירצה, מכל מקום שיטת כמה אחרונים, דלכתחילה יש דין קדימה אף במלווה על פה, (עי' סמ"ע וקצוה"ח שם סעי' א).