בשנת תשל"ב השתתפה הנערה מ' מוויליאמסבורג בקעמפ בהרי הקטסקילס. במהלך הקעמפ שאלה מצלמה (מוצר נדיר ויוקרתי באותם ימים) מחברתה לתיעוד מסיבה, בכוונה להחזירה עם שובם לביתם בסיום הקעמפ.

החזרה הביתה לוותה בלוגיסטיקה לא פשוטה וענין המצלמה נשכח לשבועות אחדים מזיכרונה של מ'.

כשביקשה להשיב את המצלמה לבעליה, חייגה בטבעיות לביתה של בעלת המצלמה בבארא פארק, אך במשך כמה ימים לא היה כל מענה בקו. רק כעבור חדשים התברר לה שמשפחתה של בעלת המצלמה עלתה להתגורר בארץ ישראל. היא ניסתה להשיג את כתובת מגורי המשפחה בישראל, אך ללא הצלחה.

המצלמה שכבה בארון בביתה, ומשם עברה יחד עמה לבית הפרטי שזכתה להקים כעבור כמה שנים. מידי ערב יום כיפור נזכרה במצלמה השוכבת בארון ושולחת לעברה חיצי אשמה.

שנים רבות חלפו. כחסידת סאטמער לא עלתה מ' מעולם לבקר בארץ ישראל, כך שלא הייתה לה האפשרות לחפש בעצמה את עקבותיה האבודים של חברתה לשעבר ובעלת המצלמה.

בקיץ תשס"ג, כשהיא בת 31, סיפרה לה שכנתה על תוכניתה לעשות את חופשת הקיץ בארץ הקודש. היא מיהרה להביא לביתה את המצלמה והתחננה בפניה לעשות עבורה את הטובה לחפש את מקום מגורי בעלת המצלמה ולהשיב לה את האבידה. החברה נענתה ברצון, והמצלמה יצאה בדרכה לארץ ישראל…

ביום כ"ב אב תשס"ג, התרחש הפיגוע הנורא בקו 2 ברחוב שמואל הנביא בירושלים, וקיפד את חייהם של 23 יהודים. בין הנספים הייתה החברה שהואילה בטובה לקחת עימה את המצלמה לארץ ישראל.

נסתם הגולל על ניסיונות השבת המצלמה לבעליה.

ערב יום כיפור תשפ"א, פנתה מ' ל"נקי כפיים" וזכתה להשיב את המצלמה האבודה לבעליה, באמצעות זיכוי שווי המצלמה על ידי דייני הקרן.